077-2200067  
7-925-4644-559 +  

             
 
 
 



פרק א' " צחוק הגורל או נחיתה על מאדים"

מוקדש באהבה
ליו"ר ועד הגמלאים של תע"א
שמואל קשלס ז"ל

זאת הייתה טיסה רגילה,של 4 שעות. חיוך רחב של דיילת שהסכימה להושיב אותי במעבר חירום רק שיפר את ההרגשה הפנימית שזה הולך להיות טיול נוסף מסדרת טיולים רגילה בו הכול מתנהל לפי מתכון מנצח . ימים עוברים, חבריה נהנים, חוזרים עייפים אך מרוצים לארץ. 3 שעות ראשונות חלפו במהירות האור, הנוסעים להפתעתי כמעט ולא הסתובבו בין המושבים. הספקתי להכיר שכן במושב ליד, עבורו זאת הייתה טיסת עבודה עם חזרה מיידית לארץ. הוא עוד הספיק להתלונן שתפסתי לו מקום בשורה עליה תכנן לפרוס את עצמו לשינה עמוקה. לשאלתי, מה תפקידו בכוח? ענה באמפתיה: מכונאי או משהו דומה באותה חברת תעופה, אז התחלנו להנמיך והטייס ציווה לחגור חגורות. עוד כמה דקות נוחתים. דקות עברו ומטוס סטה שמאלה, וכעבור זמן מה, שוב לקח שמאלה. באותם רגעים לראשונה עברה לי בראש מחשבה, שמשהו לא כשורה. כאחד שטס הרבה ועדיין לא מצא מתכון להעביר זמן טיסה בנעימים, התחלתי לחשוש ולדמיין לעצמי תסריטים איומים. במבט בחלון חשכו עיניי, טסנו מעל שטיח מעננים צבועים באפור כהה. המטוס ריחף במעגלים עוד זמן מה עד שקיבלנו מסר קצר ומרגיע מצוות הטייסים. בהודעה נאמר שעקב תנאי מזג האוויר בלתי יציבים לא ניתן יהיה לנחות בשדה תעופה המיועד ואנו מפונים לשדה חליפי במרחק של 70 ק"מ בקו אווירי. 70 ק"מ זה מעט, עוד כמה דקות של טיסה, לא נורא בכלל. הנוסעים נשמו לרווחה. היה ניתן לשמוע זאת בשקט שמילא את חלל המטוס. לתדהמתי, הטייסים שוב התחילו את "ריקוד הסיבובים" ממנו לא התאוששתי עוד קודם לכן. בפעם נוספת נזכרתי בכל הקרובים שנשארו מאחור, אנשים אותם אני מאוד אוהב, משפחה, חברים והתחלתי להכין את עצמי לגרוע מכל. את הנחיתה ההיא שתמיד מפחדים ממנה אני עומד לחוש על בשרי. המטוס צנח אל תוך העננים השחורים, ריח עשן סמיך ומחניק מילא במהרה את חלל המטוס. הטייס שוב הודיע על "2 דקות לנחיתה" וללא שום אזהרות נוספות המשכנו בהנמכה. את הקרקע לא ראיתי. לאחר כמה שניות הגלגלים נגעו בפתאומיות  במסלול הנחיתה, לשמחת כולם.
"ברוכים הבאים למוסקבה, בחוץ 39 מעלות, נא הישארו ישובים במקומותיכם עד לעצירתו של המטוס וקבלת הוראות מצוות הקרקע. כאשר נודע שמזג אויר לא יאפשר לנו לנחות בשדה תעופה "דומודדובו", המתנו לחלון נחיתות נוסף בשדה חלופי . תודה שטסתם עמנו, בלה בלה בלה..."

שעה של המתנה עד שנפתחו הדלתות. בשלב מסוים כבר ציפיתי לנפילת מסכות חמצן, כי לא ניתן היה לנשום בתוך המטוס. ריח העשן משריפות מרובות שהתחוללו ברדיוס של מאות ק"מ מסביב, היה מחניק בלתי נסבל. בחוץ, מדי פעם זיהינו רכב החזקה בו הנהג חבוש בקסדה ובמסכת אב"כ. כל צוות קרקעי חבש מסכות.
ברוכים הבאים למאדים! חשבתי לעצמי. מה כבר יכול להיות יותר גרוע משעות של עצבנות יתרה, חששות ודאגות? והנה, אני שוב עומד יציב על הקרקע. התחלנו לצאת לתוך השרוול, תחילה אני ואחרי עוד 40 חברי הקבוצה, שהצטרפו אליי ובחרו לטייל באחד המקומות היפים ביותר בעולם (לדעתי). מי ידע שלטבע תוכניות משלו.
מוסקבה הפעם אינה עליזה. העיר מעורפלת, ספוגת עשן כאובה ולא ערוכה או מוכנה לקבל אורחים, כאשר היא מלקקת את פצעיה שלה. אנחנו כאן, לא ניתן לשנות זאת –  5 ימים מלאים של טיול !

לצחוק או לבכות ? והגרוע ביותר עוד לפני !

דני אבשלום
מדריך הטיול
גמלאי תע"א
אוגוסט 2009

טואול בניית אתרים